מי אנחנו?

שמנו: עמותת יוצאי הונגריה המורחבת ירושלים.

חברי העמותה רובם ככולם תושבי ירושלים ממוצא הונגרי, דוברי השפה ונושאי התרבות ההונגרית מקהילות מערב הונגריה. אנחנו מונים כ-200 חברים, מהם כ-25 חברים פעילים.

התארגנו להיות בית חם שמזמין אליו את הדור הוותיק מכלל קהילות הונגריה, את ניצולי השואה ואת דורות ההמשך. אנו מעוניינים בשיח בין דורי, בשימור והמשך מורשתנו, ובגיבוש קהילה המושתתת על ערכים משותפים.

כתובתנו: בית פרנקפורטר, רח' בית לחם 80 ירושלים.

מטרות העמותה

  1. לסייע לחברי העמותה ניצולי השואה הנזקקים, ולהגיש עזרה למיצוי זכויותיהם של הזכאים (עד כה טופלו כ-1250 תיקים בהגשת בקשות ותביעות).
  • סיוע במילוי טפסים מול הרשויות.
  • מעקב ועדכונים לגבי פרסומים רשמיים הקשורים להטבות לניצולי שואה
  • השגת מלגות לסטודנטים (באמצעות "החומה" ו"קרן אלישבע סנש", האוניברסיטה העברית).
  1. לקיים אספות וישיבות הקשורים לפעילות העמותה.
  2. לקיים אירועים תרבותיים במועדון העמותה: הרצאות, ארועי זיכרון, תערוכות, טקסי חגים.
  3. להנציח זכרם של הנספים בשואה מקהילות איזור מערב הונגריה DUNANTUL
  4. לפתח קשרים עם עמותות יוצאי ארצות אחרות מלבד הונגריה.

מטרות האתר

אנו שמחים להתברך באתר חדש שיפתח את קיומנו לעולם הגדול.

מטרתו של האתר ליצור מנגנון של קשר חדש עם כל הקהילה שלנו, ועם המתעניינים בפעילותינו. באמצעותו יוכלו המבקשים לפנות ולקבל מענה וסיוע.

באמצעות האתר נבקש ליידע את חברי העמותה בנעשה בפעילות העמותה, לחבר אותנו עם הישוב בישראל ובהונגריה, ליצור קשר עם דוברי הונגרית ברחבי העולם ובראש וראשונה לדאוג להמשך קיומנו עבור דורות הבאים אחרינו האמונים על השפה הדיגיטלית.

אנו מקווים שהאתר יהווה מנוף לכל המבקשים לשימור פיתוח והעצמת התרבות של יוצאי הונגריה במדינת ישראל.

המעוניינים מוזמנים לפנות אלינו בכל שאלה ובקשה.

העמותה בראי שנות חייה של מדינת ישראל

שלש תקופות מרכזיות אפיינו ועיצבו את המשך קיומה של העמותה ברקע ההיסטוריה של עמנו, העם היהודי.

  • התקופה ההרואית של העשורים הראשונים של הקמת המדינה.

תפקידם של ארגונים חברתיים היה לבוא לעזרת הרשויות בקליטת העלייה של המוני ישראל שעלו ארצה לאחר השואה.

  • תקופת השתלבותם של העולים החדשים בכל שטחי החיים של החברה, מציאת מקומם בצבא, בכלכלה, בחינוך, באקדמיה, באומנות.
  • התקופה הנוכחית בה נמצאים העולים אזרחי המדינה בשליש השלישי של חייהם. בשלב זה הם עצמם נזקקים ופועלים להעברת הלפיד לדורות הבאים.

 

ביולי 1944 כשהגעתי לאושוויץ, ללאגר C , היו בו- כ30,000 נשים יהודיות. בסוף אוקטובר 44 נשארו רק כ-500 נשים ששרדו את הסלקציות של מנגלה. אלה היו כשירות לעבודה.

באחד הבלוקים האלה נותרנו, בת דודתי ואני. קודם לכן היינו שלוש, עם אחותי הקטנה אלווירה. אך ד"ר מנגלה הפריד ביננו בסלקציה בגדולה בערב ראש השנה ושלח אותה ממני ומן העולם.

שתינו – בת דודתי אטה ואני חיכינו שישלחו אותנו למחנה עבודה.

באופן מפתיע לפני הטרנספורט למחנה העבודה העמידו אותנו, 
את כל הבלוק, לסלקציה נוספת מול האצבע המחליטה…!

במקום נוצרה אנדרלמוסיה נוראית. אנשים נכנסו להיסטריה מהקטסטרופה של שני הטורים המוכרים – החלשים והכשירים – 
מי לימין ומי לשמאל, מי לגז ומי לטרנספורט.

את בת דודתי אטה ראיתי בטור השמאלי – טור החלשים.
החלטתי שלא אתן  לקחת אותה. בתוך אולי 10 שניות קפצתי אליה, תפסתי בבגד שלה ומשכתי אותה לאט לאט אחורנית אל  הטור הימני. העמדתי אותה במקומי כדי שלא יראו מקום חסר ואני התגנבתי בפסיעות מדודות למקום האחרון בטור.

לאושוויץ, ממלכת המוות, היו חוקים משלה: להיות שייכים למישהו, להיות ביחד. היחד היה הכוח של היחיד. היחד נתן משמעות לחיים. וגם למוות. 
שיהיה מישהו שיספר עלינו שלמישהו יהיה אכפת מאתנו ולנו ממנו.

התחלקנו בפת הלחם היומית, במקום על דרגש השינה, בצד אחד של ברז המים, והעיקר בשארית הכוח לתמוך אחת בשנייה, 
במי שהתעלף במסדר, בצלאפל לאחר שעות של עמידה, 
להרים אותו כדי שלא ירו בו…

האובדן של אחותי אלווירה ועיניה שבערו בקירבי חיזקו בי את הרצון לשמור על הביחד היחידי שנשאר לי עם בת דודתי.
הגרמנים פחדו מה"ביחד" הזה. עשו וניסו להפריד בכל מקום שיכלו. ויכלו…!

המילה ביחד יצרה מציאות אחרת במחנות העבודה. 
במאוטהאוזן – לנצינג.

שם לא היינו מיועדים לחיסול אלה לניצול. ניצול כוחנו לתועלת מנגנוני המלחמה. שתינו עבדנו במפעל לחלקי חילוף של  טנקים לצבא הגרמני. מחומרים סינטטיים מרעילים. הביחד קיבל משמעות שונה מזה שהיה שם!
עבדנו ביחד, יצרנו תא אנושי קטן כנגד מעצמת הכח של הרשע – הביחד שלנו, של בת דודתי ואני נתן לנו כח להחזיק מעמד! להשאר בחיים!
אחת נחלשה, השנייה תמכה. ובכך בכל אשר עברנו נתמכנו זו בזו.

שרדנו אני ובת דודתי ונשארנו בחיים… מתחתיות השאול התרוממתי חזרה למעגל החיים.

לקח זמן עד שיצרתי את עולמי מחדש. אהבת ארץ ישראל שהוטמעה בי בילדותי נדלקה בי במלוא עוזה.

התפייסתי עם הבורא שהסתיר פניו מאיתנו בימים קשים כל כך! 
וזכיתי לקחת חלק בהקמת מדינתנו בארץ האבות, שהפכה לי לבית.

בהקרבה, בהתנדבות ובאהבה ניסיתי להפיח חיים חדשים במציאות חיי.

כאן בארץ ישראל חיי קיבלו משמעות! משמעות חדשה! משמעות עם תוחלת מעבר להישרדות הפיזית.

ה"ביחד" השתנה מתא קטן של שתי נערות שנלחמות מול הרשע, לתא תומך הולך ומתרחב של משפחה, חברה ומדינה.

חיים נורמליים!

כעת, בהגיעי לגיל השלישי של חיי, אני רואה בהישרדותי זכות גדולה שיש בה גם חובה.

חובה לפעול ביחד לקיים חברה של ערכים שיוויוניים, אנושיים ויהודים, שנוכל למסור את האבוקה שקיבלנו מאלה שנשארו שם – לבננו, לבני בננו, לדורות הבאים אחרינו.

אני תפילה שנוכל למסור לאהובינו למעלה בבוא העת שהצדקנו את הישרדותנו.


אסתר מירון נולדה בעיירה יאנושהאזה שבמערב הונגריה, למשפחה יהודית דתית, הבכורה בארבעת ילדיהם של שרה ואלפרד-אברהם לוינגר.

בשנת 1943 עברה אסתר לבודפשט. במרץ 1944, בזמן הפלישה של גרמניה להונגריה, הייתה אסתר באורדיאה. היא נעצרה מכיוון שלא נשאה את הטלאי הצהוב והועברה לכלא בבודפשט. במאי 1944 הועברה לקישטרצה ומשם גורשה לאושוויץ. היא התגוררה בבלוק הילדים ועברה סלקציות. "את אמי ואת אחותי איבדתי באושוויץ. עברתי 17 פעמים סלקצייה תחת ידי מנגלה. בסלקצייה התשיעית הוא לקח ממני את אחותי".

בסתיו 1944 הועברה אסתר לבירקנאו ובנובמבר 1944 הועברה למחנה לנצינג שבאוסטריה, תת-מחנה של מאוטהאוזן, שם עבדה במפעל פלסטיק ובעבודות פרך. במרץ ובאפריל 1945 סבלה מתת-תזונה, חלתה ואושפזה בבית החולים של המחנה. גיליון נייר על האדמה שימש לה מיטה.

אסתר ניצלה עם הגעת הצבא האמריקני ב-8 במאי 1945. החיילים נשאו אותה על ידיהם והעבירו אותה לבית חולים של הצלב האדום. ביולי 1945 השתחררה מבית החולים. היא חיה במחנות עקורים בגרמניה ומשם יצאה לארץ ישראל. בסוף 1946 עלתה אסתר על אניית מעפילים, אך הבריטים עצרו את האנייה, והיא נכלאה במחנות המעצר של הבריטים בקפריסין.

באפריל 1948 עלתה אסתר לארץ ישראל. היא למדה באוניברסיטה העברית היסטוריה של עם ישראל, עבדה בארכיון הציוני המרכזי וחקרה את תולדות הנהגת התנועה הציונית.

בשנות ה-90 הוזמנה אסתר להונגריה לעבודה ארכיונית בעברית ובהונגרית עבור המוזאון היהודי ואוניברסיטת בודפשט. היא ריכזה וערכה מסמכים ותצלומים של שואת יהודי הונגריה לשם הצגתם במוזאון הסובלנות של מכון ויזנטל בלוס אנג'לס. כמו כן היא פרסמה מאמרים והרצתה בנושא השואה, תולדות הציונות וההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

משנת 1996 אסתר היא יושבת ראש עמותת יוצאי הונגריה בישראל. היא פועלת למיצוי זכויותיהם של ניצולי השואה ומסייעת להם בהתנדבות בהליכים לקבלת פנסייה ופיצויים מממשלות הונגריה וגרמניה. עד כה סייעה ליותר מ-1,000 ניצולי שואה בהגשת תביעות לפיצויים ופנסייה. אסתר היא חברה בעמותה פרלמנטרית ישראלית לזכר השואה, בוועדה ההונגרית של הקרן לרווחה לנפגעי השואה, בחוג לזכר קהילות מערב הונגריה שהיא הקימה ובאיגוד הארכיונאים בישראל.

לאסתר ולדוד מירון ז"ל, איש הבריגדה שנפטר לפני 45 שנה, נולדו שתי בנות, שישה נכדים ונין.

אפיקי פעילות של העמותה

פעילויות העמותה מתרכזים במספר אפיקים:

  • בלווי ובסיוע לניצולי שואה למיצוי כל זכויותיהם, בשיפור איכות חייהם.
  • בקיום אירועים חברתיים תרבותיים בשפה ההונגרית כמו ערבי ספרות, הרצאות, אירועי זיכרון, חגיגת חגים ומועדים.
  • בגיוס חברים חדשים מדור שני ושלישי לניצולי השואה, כחלק מקהילתנו.
  • בקיום קשר עם רשויות, מוסדות, מפעלי הנצחה ואירגונים: שגרירות הונגריה בישראל, הקהילה היהודית בבודפשט, כנסת ישראל, עיריית ירושלים, צה"ל (יחידות מג"ב, חיל אויר).
  • במתן שרות לקוראי הונגרית בלבד באמצעות ספריה עשירה העומדת לרשותנו ומכילה עושר תרבותי רב, אוצר בלום מהספרות ההונגרית ומספרות העולם.
סגירת תפריט