ידידים יקרים.

בימי חודש מאי אלה מלאו  75 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה ושחרורנו מהמחנות.
הייתי רוצה לחלוק אתכם בזיכרונותיי על הימים,שבועות, לפעמים חודשים לאחר ששרדנו את התופת, ולאט לאט קיבלנו את כוחנו הפיזי והנפשי, להמשיך לחיות  ולהתקיים.!  אנחנו המעטים שעדיין חיים וזוכרים !
אחרי היום של 2020  8 בחודש מאי, במבט לאחור נוכל לראות את עצמנו בשלבי התהליך שעברנו בדרכנו לכאן לארצנו.
בשלב הראשון, בתוך הכאוס שבחוץ עם סיום המלחמה, התנהלנו כאילו היינו בחלל ריק. בלי נקודת אחיזה, או סדר יום כלשהו, מצב של  ערפול  חושים. 
המוות היה אז עדיין מציאות חיינו. לא הייתה בעיה להתמסר אליו. השארנו את המשפחות שלנו שם בארובות. ואנחנו שנשארנו בחיים ? למה?!
בשלב השני היה כבר רצון להישאר בחיים,ולנהל את קרב חיינו.
העולם התגלה  מזוויות אחרות שונות לנגד עיננו. חיפשנו ומצאנו תמיכה, בררנו וקיבלנו את הטוב על פני הרוע. התגלו נקודות האור בקצה המנהרה. למשל,השם שלנו הופיע על לוח המודעות ולא רק המספר שהיינו.
החוויה של המפגש עם חיילי הבריגדה היהודית עם מגן דוד על שרוול המדים  שלהם !  פרצנו בבכי  !!  "במחנות לא בכו" כתב  ד"ר אהרן פרץ.  כי שם כבר לא היו לנו דמעות.
בשלב השלישי התמודדנו עם שאלות עתידנו. לבחור מקום תחת השמש. פיסת קרקע מתחת רגלנו, שנוכל להיות אדונים לגורלנו.
היו בינינו שחשבו להגיע לאמריקה. רחוק מאירופה. לחופש עם אפשרויות. אוסטרליה, קנדה, דרום אמריקה, עלו גם הם במחשבה, כרחוקים דיים מעבר לים.  היו בינינו  גם כאלה שרצו לחזור "הביתה". לארץ מולדתם. למקום שהכניסו אותם בקרונות בקר, ישר אל תאי הגזים.                     
לי היה ברור, מרגע שיכולתי לעמוד על רגלי, תרתי משמע,– בלי שנעשיתי ציונית,כי אני רוצה לחיות בארץ, מקום שמנהיגי העם ומוסדות הארץ, כולם יהודים. מקום שנוכל לשמור על נפשנו.
נוצרו קבוצות שפעמה בהן תחושה גם של נתינה וגם של רצון לפעול למען הארץ. חיילי הבריגדה ושליחי הארץ סללו את דרכנו לכאן.
אנחנו "הגרעין" מאותם הניצולים  מלפני 75 שנה נשבענו אמונים לארץ שלנו ביחד עם שמירת זכרם של הנספים במחנות ההשמדה, ברגע שהגענו לכאן, הבאנו אותם איתנו, לארץ האבות.
תודה לכם שחלקתם איתי מזמנכם.
להתראות ברכות ואיחולי בריאות, בריאות , בריאות.

שלכם  אסתר מירון