חברי העמותה היקרים, חברי קהילתינו,
נראה לי ראוי ונכון שהיום כ"ט בנובמבר נעצור לרגע את עיסוקינו היומיומיים ונזכור שלפני 73 שנים ביום הזה קיבלנו את ההכרה של משפחת העמים באומות המאוחדות להקים מדינה משלנו בארץ אבותינו.
בזיכרוני אני יכולה להחיות את היום הזה שהיה חוויה בלתי נשכחת.
הייתי במחנה המעצר בקפריסין, עם עוד כ-50,000 עצורים, במחנה חורף, בבלוק D-37.
היינו 6 דיירים בבלוק.
באותו בוקר קמנו קצת יותר מוקדם לשחרר את צריף השירותים, כדי שהבחורים שלנו יתחילו לחבר את חוטי הרמקולים בין שני הבלוקים להעביר את הדיונים וההצבעה הגורלית עבורנו באומות המאוחדות.
התלבשנו קצת יותר יפה, לא בגדי שבת, אבל משהו לקראת הערב.
שתינו את הקפה שלנו עם פרוסת לחם בישיבה על קצה מיטות הברזל שלנו.
היינו מתוחים כמו קפיץ.
חיילים בריטים שמרו עלינו בגדרות התיל הסובבות את המחנה.
רובנו היינו שארית הפליטה:
אחרי השחרור מהמחנות,
אחרי אושוויץ,
ואחרי שגורשנו מחופי הארץ והועברנו למעצר,
ואחרי החלטה של ממשלת בריטניה לסגור את שערי הארץ בפני ניצולי השואה.
הבריטים הקימו מחנות לגירוש בקפריסין, שהייתה מושבת הכתר שלהם, וכמובן שגם הארץ הייתה עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי.
39 ספינות מעפילים גורשו לקפריסין, ביניהם גם "כנסת ישראל" עם 3,845 מעפילים. סך הכל בערך 52,000 נפשות בפרק זמן של אוגוסט 1946 עד אפריל 1948.
היינו עצורים בתוך המחנה, אך עם זאת היינו מאורגנים. עברנו הכשרה נפשית, רוחנית, חינוכית וציונית לקראת עלייתנו לארץ ישראל.
בכ"ט בנובמבר, היום לפני 73 שנים, היינו גוף אחד ענק.
הישיבה הייתה בלייק-סק-סס, ארה"ב.
הכנו נייר לרשום עליו רשימות מהשידור בערב. לפני השידור היו עשרות נחושים לגבי התוצאות. אופטימי, פסימי.
הדריכות הייתה עד השמיים.
הגיע זמן השידור. שמענו: יס, נו, אבסנט.
ספרנו 33 כן ו-13 נגד.
נדלקו הלבבות!
פרצנו בבכי, בריקודים, התנשקנו.
הרגע בלתי ניתן לתאר ובלתי נשכח.
רגע של חופש רגע של שחרור.
נ.ב.
בלילה ב-12 במאי 1948 אחרי שהסתיים המנדט הבריטי, נפנפתי לשלום בחיפה לאוניית המלחמה של "אורילוס" ששטה מעבר למים הטריטוריאליים של ישראל ועל סיפונה עמד סר אלן ג'ורדן קאנינגהאם, אחרון הנציב העליון הבריטי, עם 500 ימאים בריטים, וב-14 במאי יום שישי בשעה 4 אחה"צ, לפני כניסת השבת, שמעתי ברדיו את נאומו של בן גוריון ממוזיאון תל אביב על הכרזת המדינה- "שהיא מדינת ישראל".
שלכם,
אסתר
